top of page

עיון בשורש מְלֶאכֶת בניית המשכן, ובאיסור בנייתו בשבת


מְלָאכָה, מַלְאָךְ, וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא

עיון בשורש מְלֶאכֶת בניית המשכן, ובאיסור בנייתו בשבת. לפרשות תרומה, תצוה, ויקהל ופקודי ועוד.

שורש המילה מלאכה הוא ל'א'כ', אותן אותיות שורש כמו מלאך.

אין בלשון העברית שימוש אחר לשורש זה, לא בשמות-עצם נוספים ולא בַּפּוֹעַל. "שולחתי בְּמַלְאֲכוּת סגל חבורה" שבפיוט, והשימוש 'מלאכותי' שבעברית המחודשת וכו' - הכל נובע מהנ"ל. שורש ל'א'כ', קיים בשפות שמיות אחרות כגון אוגריתית, ערבית, אכדית גם כְּפוֹעַל ובמשמעויות דומות. אך בעברית נמצא לאורך כל התקופות של הלשון רק בשמות העצם מלאך ומלאכה. בלשוננו לא מצינו "לָאַךְ" בשימוש כְּפוֹעַל, לא בבניין קל, ואף לא בכל בניין אחר.

המלאך אינו פּוֹעֵל מכח עצמו. המלאך נברא אך ורק לעשות לפעול ולקיים מצוות שולחו. אין מלאך אחד עושה שתי

שליחויות (רש"י, בר' יח,ב על פי בראשית רבה פרשה נ). על משה נביא הנביאים נאמר: הנה אנכי שולח מלאך לפניך (שמ' כג,כ),

וכן: וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (במד' כ,טז. ורש"י שם: זה משה).

והנה יש לנו הלכה מפורשת: שלוחו של אדם - כמותו. בעת קיום השליחות, עומד השליח ממש במקום המשלח. ואם

המְשַׁלֵּחַ של המלאך/השליח הוא הקב"ה, הרי השליח/המלאך, בעת קיום מַלְאֲכוּתוֹ/תפקידו הוא כמותו. זאת אומרת

שהקב"ה עצמו הוא העושה זאת.

לפי זה ניתן לומר כי המילה מלאכה, משום שורש ל'א'כ' שבה, מציינת בכל המקרא אך ורק סוגים של מעשים, פעולות או עבודות שהעושה נשלח וְצֻוָּה לעשותם. הוא מקיים אותם רק משום שנתמנה כשליחו של הַמְצַוֶּה, כמו מלאך. לא יותר,

אך גם לא פחות. כמו המלאך, גם הוא אינו יכול ואינו רשאי להפסיק את שליחותו עד שיצטווה אחרת על ידי משלחו.

זהו עומק משמעותה של מלאכה.

אומר לנו איפוא הקב"ה: מיניתי אתכם עַמִּי, שליחים-מלאכים שלי, לעשות את הַמְּצֻוֶּה עליכם, הלא היא מלאכת המשכן. בפתיחת פרשת בניית המשכן, שמות לה,ב אני מזכיר לכם כי ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה, דווקא זו של המשכן. היא תיעשה,

כי כך ציוויתי-שלחתי. הכל ישתתפו בה, ובכל גּוֹנֶיהָ (ראו להלן). ודווקא ממלאכה זו שציוויתי אתכם לעשות כְּמַלְאֲכַי-שְׁלִיחַי, ממנה נאסרתם בשבת. בשבת שאותה בראתי, אני, המשלח, שובת. ומכיון ששלוחו-מלאכו של אדם, וקל-וחומר של ה',

חייב להיות כמותו, אם כן גם אתם תשבותו.

ומכאן ההבנת הפשוטה ביותר לאיסור ל"ט מלאכות המשכן. הרי הן היו אלה, שעליהן היינו מְצֻוִּים-שלוחים לעשותן במדבר במשך ימות השבוע, והן איפוא אלה האסורות לנו בשבת. ה', המשלח, הרי שָׁבַת בַּשַּׁבָּת. תוצאה הכרחית היא שגם

'שלוחיו --שהם-- כמותו' שובתים.

הכל מסתתר איפוא, אך גם מתברר היטב, מתוך שימת לב לשורש ל'א'כ' המשותף למלאך ולמלאכה.

לפי עיון זה מיתרצות בפשטות כמה תמיהות:

א.. מהי משמעות הביטוי מְלֶאכֶת-עבודה? ומדוע 18 חזרות על מלאכה/מְלֶאכֶת בויקהל-פקודי לאחר הפתיחה במצוות השבת?

ב. לכאורה קיימות משמעויות שונות ורבות למילה מלאכה שבפרשיות אלו, והמפרשים התלבטו בהסברן: מְלֶאכֶת התרומה-הנתינה עצמה של אנשים ונשים לצורכי המשכן, מְלֶאכֶת איסופה של התרומה מן העם, מְלֶאכֶת הבאת התרומה למרכז

האיסוף, מְלֶאכֶת הכנת חומרי הגלם (למשל, הנשים הַטּוֹווֹת את העזים) ומְלֶאכֶת בניית המשכן עצמה. (עיין פירוש "דעת מקרא",

הוצאת מוסד הרב קוק.)

ג. מדוע מרבים העם כל כך להביא, הרבה מעבר לצרכים הנדרשים למשכן? ומדוע היו צריכים ציווי מיוחד כדי להפסיק מלהביא?

לפי העיון הנ"ל בשורש המשותף למלאך ולמלאכה, הרי ההסבר פשוט:

לגבי א. המשמעות העמוקה והפשוטה של מלאכה היא בעצם אחת, וכדלעיל. דהיינו, כל המלאכות הן 'עשיית-שליחות-הַמְּצַוֶּה' או: 'עשיית-שליחות-הַמִּצְוָה'. ולפי זה פירוש הביטוי 'מלאכת עבודה' הוא 'עשיית שליחות-המצווה' של העבודה. שם כללי לכל עבודות הקודש שבפרשיותנו. החזרות הן כדי להדגיש את המוטו. ה' אומר לנו: כל עניין זה הוא מְלַאכְתִּי-מַלְאֲכוּתי-שליחותי,

לא מלאכתכם. לכן נוחו והפסיקוה בשבת, כמוני.

לגבי ב. כל המשמעויות הן אחת כדלעיל, אך עם הפירוט: 'עשיית-שליחות-המצווה' של עצם התרומה, של איסוף התרומה

למשכן מן העם, של הבאת התרומה למרכז האיסוף, של הכנת חומרי הגלם, ו'עשיית-שליחות-המצווה' של בניית המשכן עצמה. כולן פרטים של המלאכה המלאכית/השליחותית.

לגבי ג. העם מרבים להביא כי מְשַׁלְּחָם מינה אותם להביא. אינם יכולים להימנע מלהביא עוד וָעוד אלא רק אחרי מצוות משה -

וַיִּכָּלֵא העם מהביא (שמ' לו,ו). והנה יש כאן אותן אותיות השורש אך בהיפוך הסדר: ל'א'כ' > כ'ל'א'. הם, כמלאכים אולצו

בכוחה של מצווה מיוחדת לעצור, לכלוא עצמם מלהביא. וַיִּכָּלֵא במשמעות הימנעות נמצא במקרא רק כאן ובבראשית ח,ב:

וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם (וכן ביחזקאל לא,טו וָאֶמְנַע נַהֲרוֹתֶיהָ וַיִּכָּלְאוּ מַיִם רַבִּים. וראה בעל הטורים). הכל מבוצע אך גם נמנע על פי

מלאכותו של ה', הם צֻוּוּ על ידי המְשלח על מלאכה-מַלְאֲכוּת, ועכשיו צֻוּוּ על כליאתם ממנה. באופן אחר לא היו מסוגלים, כאותו מלאך, להפסיק. רק ע"י מצווה נגדית מאותו מְשלח.

הכל מסתתר אך גם מתבהר מתוך שורש ל'א'כ' המשותף למלאך ולמלאכה ובהיפוך אותיותיו: כ'ל'א' ב"וַיִּכָּלֵא".

על דרך הדרוש ובגימטריה.

כשמצווה אותם על מלאכת ההבאה - - ל+א+כ=51. = נָא. כאילו אומר: נא הָבִיאוּ... ועשו זאת בשטף.

וכשצֻוּוּ להפסיק, הפך את סדר האותיות - - כ+ל+א=51. = אֵן. גם אנו נהפוך ונקבל: אֵן. אֵין להביא יותר!

או אָן. לְאָן יביאו, אם משה, מלאכו-שליחו של המְצַוֶּה, הוא המְצֻוֶּה עתה, ולפיכך מְצַוֶּה-משלח אותנו להיכלא מלהביא?

ובגימטריא קטנה: בין אם זה 15 ובין אם 51, הגימטריה הקטנה, המצומצמת היא: 5+1=6. ששת ימים תיעשה מלאכה,

הלוא היא מלאכת המשכן. אך לא בשבת, בה לא תעשו מלאכה.

והנה, המילה מלאכה כולה היא בגימטריה 96. ובגימטריה קטנה: 9+6=15=6. בשבת, איפוא, לא תעשו את המלאכה,

את השליחות, שאותה אתם מצווים, עושים ופועלים ב-6 ימי המעשה!


Commenti


הודעות מוצגות
עדיין לא פורסמו פוסטים בשפה זו
שווה להמשיך ולעקוב...
הודעות האחרונות
חפש לפי תגיות
אין עדיין תגים.
לעקוב אחרינו
  • Facebook Classic
  • Twitter Classic
  • Google Classic
bottom of page